1966 – Blow-up

מומלץ ❿1966 – Blow-up  יצרים – Michelangelo Antonioni

 

 

צלם מצליח בסצנת האופנה בלונדון של שנות השישים. אנטוניוני מציג פה את התקופה, הבגדים, האופנה, התפאורה, רוח הדברים, אפילו ציפורי החצר – להקת רוק אגדית משנות השישים מנגנים כאן בהרכב של קית רלף על השירה (אשר אחרי ציפורי החצר הקים עם אחותו להקת רוק מתקדם רנסנס)  אגדות הגיטרה ג'ימי פייג' (שאחרי ציפורי החצר הלך והקים את לד זפלין) וג'ף בק (אשר אחרי ציפורי החצר ניגן בכל מיני הרכבים, הוציא אלבומי סולו וניגן באלבומים של הרבה אמנים נחשבים, הוא נחשב אחד מגיטריסטי רוק המשפיעים ביותר ), וג'ף בק מנפץ את הגיטרה שלו (כנראה בהוראה של אנטוניוני, שרצה ש דה הו יופיעו אצלו בסרט, אך זה לא הסתדר (וגיטריסט של דה הו – פיט טאוסנד – היה מנפץ גיטרות ידוע). ציפורי החצר ראו גם אגדת רוק נוספת בהרכבם – אריק קלפטון, אשר הוחלף ע"י ג'ף בק כאשר קלפטון פרש מהרכב. טוב, מספיק על הלהקה – כפי שאפשר להתרשם אני חסיד גדול של מוסיקה של שנות השישים. אנטוניוני גם.

אותו צלם אופנה, באחד משיטוטים שלו, הפעם בעקבות אישה מיסתורית, מצלם כמה תמונות שלה בפארק. ואז מתברר שבתמונות שלו מסתתרים כמה דברים שמאוד מענינים כל מיני אנשים. צלם האופנה שוקד על הפיתוח והגדלת התמונות עד שמגלה שהיה עד לרצח – דבר שלא הבין בשעתו כאשר צילם. המתח שמצליח לבנות אנטוניוני הוא מאוד אינטלגנטי ותופס תנועה ותאוצה כך שכשהתיישבת לראות את הסרט, אתה לא מסוגל לרדת מהאוטובוס – הוא ממשיך לנסוע ואתה בתוכו. יש את התכונה הזאת לאנטוניוני – הוא מצליח לתפוס אותך בשולי של משהו ומושך אותך איתו – אתה לא כל כך מבין במה הוא הצליח למשוך אותך, ולמה בכלל אתה ממשיך לראות את הסרט – אבל אני לא הצלחתי להפסיק אף סרט של אנטוניוני באמצע, למרות שאני סבור שהוא לא במאי קל בכלל, וגם לא מי יודע מה מובן. הסרט הזה, לעומת האחרים שלו, מצליח לתפוס ולשבות את הצופה באופן הברור ביותר. ייתכן שעובדת היותו הסרט הראשון שלו שדובר אנגלית השפיע על הקלות של ללכת שבי אחריו. אך אני די בספק – למעשה גיבור הסרט לא מדבר כל כך הרבה, וכאשר מדברים בסרט – אין שם דיאלוגים סופר חכמים או רוחניים. נהפוך הוא – כל העולם שבונה אנטוניוני בסרט מערב אנשים עם אינטרסים, אין כאן החום של יחסים בין האנשים, חברות, אהבה – לא, הכל קר, בוטה, מסוגר, אפילו גס – הכל כאן זו הרגשה של כהות חושים, וסיטואציה מיסתורית. החדות ודבקות במטרה שצלם האופנה מגלה קשורים לתחום עבודתו, לתחום מיקצוענותו – הרי מדובר בצילום שלו שיוצר את כל התעלומה – ומכיוון שמדובר בצילום, שזה המקצוע שלו, הרי הוא ממשיך ומגלה את אנושיותו – שחסרה בכל הרבדים האחרים של הסרט. אפשר לראות את הסרט בנקודה זו גם כנביא הזעם לתקופות שיבואו עד לימינו – כאשר ההתמקצעות היא זו המאפיינת את מארג העבודה בימינו. המקצוע הספציפי עם תת-תחום מוגדר הוא הקובע גורלות להעסקה, ולא אם יש לך השכלה כללית מעולה – מי צריך את זה? גם כאן, בסרט, הפרטים הקטנים של המקצוע שלו פותחים את הצלם לרגשות ושאיפות וסקרנות מעבר לתחומי הצילום – המקצוע הסגור מוביל אותו לחקר הדימוי עצמו וכך פותח אותו לעולם החיצון שהוא מצלם. סצנת הסיום בה קבוצת צעירים משחקים טניס עם כדור דימיוני פשוט מהממת. האם אלו צעירים שמדמיינים דברים שלא קיימים ועוד נהנים מהם? או שאלו אנחנו שלא תופסים מה הם רואים, כמו בצילום של צלם האופנה? האם בכל הדקדנס הזה כשאין רגשות ויש רק אינטרסים ולא ברור מה אמיתי ומה לא, רק הדמיון הוא האמיתי? וכן, בכל תקופה חשבו שהתקופה הזו, שאננחנו חיים כיום, היא דקדנס. גם אז בשנות השישים. זה מוזר אולי לחלק מאיתנו שרואים את התקופה באור רומנטי כלשהו – אך לא כך הדבר. דקדנס קיים בכל מקום ובכל תקופה.

את הסרט הראה לי דורון אדר, צלם, אוצר תערוכות, מורה לצילום ומנחה חוג צילום – אני מודה לו על שפתח לי את הצוהר על מסטרפיס הזה של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=TrJ9U75OZOw