הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: 201x

2012 – The Patience stone

מומלץ2012 – Syngué sabour, pierre de patience The Patience stone    אבן הסובלנותAtiq Rahimi 

 

 

מלחמה. אפגניסטאן. או אירן. או אולי עירק. איננו יודעים בדיוק. אין שם למלחמה. מאובק. חול. בורקות. עולם מוסלמי, בו למלחמה אין שם, אין אזור וגם אין מטרה – היא רק בוערת בראשם הקודח של גברים מוסתים שמשתתפים באורך החיים הזה. ומה עם הנשים? היא סועדת את בעלה המבוגר ממנה, ששוכב בבית. הוא צמח, לא שומע, לא מגיב. הוא חייל שנפגע מכדור של חברים כשהיה ריב ביניהם. אפילו לא על קרב על מולדת לא נודעת. והיא, מה תוכל לעשות בנידון? היא נישאה לו כנראה לא מתוך בחירה. ילדה לו ילדים. ועכשיו גם הכסף נגמר ובית המרקחת כבר לא נותן לה בהקפה תרופות לבעלה. היא יושבת מול מיטתו ומתחילה לספר. לספר לו על רגשותיה. על כמיהותיה. על סודותיה. דברים שלא תספר אף תחת איומים לבעלה אם היה כאתמול שלשום. וכך, כשהיא מרימה את הבורקה מעל לרגשות שלה, אנחנו שומעים דיאלוג חשוף ונקוב ורגיש שלא היינו מצפים לשמוע לא בסיטואציה הזאת, לא בחלק הזה של העולם, לא בתרבות הזאת. הדברים הפמיניסטיים שיצאו לאוויר העולם ע"מ להיאמר בסתר, האהבה והנפש הנשית נחשפים בסטריפטיז של נשמה חופשית תחת הכיבוש הגברי בחברה אלימה שחיה ללא תכלית – אך חיה, והחיים האלו מתגלים דווקא בצד הנשי של התרבות הזו. עפ"י רומן שהבמאי עצמו כתב.

אבן הסובלנות, או בשמה הפרסי סינג-אה-סאבור, היא, עפ"י האגדות הפרסיות, אבן שאדם הסובל סבל רב, יכול לספר על סיבלו לאותה האבן עד שהיא תשחרר מהאדם את הסבל. כאן האישה מצאה את האבן בדמות בעלה.  סרט אפגני מפתיע.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=XywUr9zBOWU

2012 – Skyfall

מומלץ 2012 – Skyfall סקייפולSam Mendes

 

 

דניאל קרייג בתור ג'יימס בונד בסרט הזה משכיח מאיתנו את הגעגועים שחלקנו לשון קונורי. הוא ממציא את ג'יימס בונד מחדש וזורק אותנו ישר לרכבת הרים דוהרת וצווחות ההנאה מכולנו. שלא תטעו – זה לא חזרה לסרטים של שנות השישים ושבעים, ג'יימס בונד נעשה בעשור האחרון עגמומי יותר, רציני יותר, ראליסטי יותר – אז לא מדובר בסרט שופע הומור ובידור נקי. אני מניח שאילו לא היה שינוי כזה בסרטי הג'יימס בונד, הם היו לא רלוונטיים לבידור העכשווי. אני דווקא אוהב את השינויים שחלו בסידרה. קרייג הביא רוח רצינית אליה. קרייג לא היחיד בסרט – ג'ודי דנץ' בתור M היא לא דמות תומכת – היא ובונד דמויות מרכזיות, עמודי התווך המחזיקים ביחד את הסרט ואותנו הצופים בתסבוכת בונדית משובחת. אך גם הנבל כאן הוא דמות מצוינת שקסוויאר בורדם מצייר לנו וכך יש לנו סרט עם עומק מורכב בדמויות – מה שמעלה את הסרט לפחות שתי רמות. טוב – זה סרט ג'יימס בונד – אז יש לנו גם את Q (כאן יש לנו הומור עצמי – הגאדג'טים היחידים שהוא נותן לבונד הם אקדח ומשדר רדיו) ומאניפני (בתפקיד סוכנת שדה הפעם). כמו בכל סרטי בונד גם כאן יש לנו תפאורה משתנה ומעולה מאיסטנבול דרך לונדון שנחאי מקאו, כן יש קזינו, יש מרדפים מסמרי שער, יש בחורות, יש הפתעות –בונד נהרג כבר בהתחלת הסרט עוד לפני הכותרות עוד לפני שיר הנושא של אדל, בתום מרדף עצבני באיסטמבול. אך זה לא סרט סתמי – המוות של בונד בישר שיהיו פה התפתחויות לא רגילות – והן אכן לא אכזבו. הפעם בונד לא נאבק בנבל שרוצה לפוצץ את העולם – אלא בנקמה נגד 6-MI ונגד M באופן אישי – וכך העלילה גם יותר אמינה מבחינתנו. הסרט לא מרחם עלינו וחושף לנו את כל מה שמסמל וטוב בסירטי ג'יימס בונד. אחד הסרטים הבוגרים, המהנים והטובים ביותר במסגרת הסרטים של ג'יימס בונד. לדעתי הטוב ביותר מבין 23 הסרטים עד כה ומתעלה על קזינו רויאל. מצויין.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6kw1UVovByw

2012 – Silver Linings Playbook

מומלץ 2012 – Silver Linings Playbook  אופטימיות היא שם המשחק  – David O. Russell

 

 

בעקבות ספר של מתיו קוויק מ-2008, סרט זה, שאיני בטוח איך לסווג אותו – קומדיה, דרמה, או בצורה לא מחייבת דרמה קומית, קומדיה דרמטית, או שאולי להיות מתוחכם עם דרמה עם אלמנטים קומיים, והכי טוב לברוח מהגדרות של סיווג ולתת הגדרות תוצאתיות כמו סרט שיעשה לכם טוב (באנגלית ממש נתנו לכך שם – crowd pleaser) – ובכן סרט זה שם אצלי את בראדלי קופר במקום מכובד (וזה היה תיקון די רציני מהרושם שהיה לי איתו מבדרך לחתונה עוצרים בווגס והמשכיהם). כאן הוא משחק בחור גרוש החוזר משהות של מספר חדשים בבית חולים לחולי נפש לבית הוריו (עם רוברט דה נירו בתפקיד מאוד נחמד של אבא דואג אך גם הוא עם התנהגות אימפולסיבית ולעתים לא אחראית). הוא מסתבר רוצה לחזור לגרושתו (שיש לו צו הרחקה ממנה כי נתן מכות רצח למישהו שתפס אותו במקלחת איתה). בראדלי קופר משחק בצורה משכנעת ומוביל אותנו לאורך הסרט עם התפתחויות של רומנטיות בדמות של בחורה שגם לה יש בעיות נפשיות, ומסתבך בכורי העכביש שלה. העלילה לא קשה אך יש לה מספר סיבובים מהנים מאוד המערבים את דה נירו, הימורים ותחרות ריקודים שבראדלי קופר נאלץ להשתתף עם הבחורה המדוברת. כשהסרט הסתיים – והוא היה טוב מאוד – הביקורת הראשונה שהייתה לי עליו הוא שהוא הציג את הנשים באור שלילי – אישתו לשעבר בגדה בו, הבחורה החדשה ניסתה לפתות אותו בהתחלה בסקס, ואח"כ כשנכשלה, פיתתה אותו בהבטחות שווא לגשר בינו לבין גרושתו. אך מצד שני שמתי לב לתפקיד אימו – שהייתה צריכה לסבול את אביו (רוברט דה נירו) המקסים אך עם התנהגות לא בוגרת לעתים, ועם הבן שגם הוא לא בדיוק מתנה ואז הבנתי שצריך לחפש ביקורת במקום אחר. לא אהבתי העיסוק בשוליים הנמצאים בקירבת המיינסטרים ורוצים להיות שם – אך אין הרבה סרטים על אנשים נורמליים בלי מלודרמות, שעובדים באחריות תהומית בג'ובים לא זוהרים, המנהלים חיי משפחה נורמליים. זה לא נחשב מעניין, ואפילו משעמם. בהתחלה הייתי נעלב בעיסוק אובססיבי של הקולנוע בדברים דמיוניים, בנושאים יוצאי דופן ובאנשים בקצה והזנחה של האחריות, השקדנות, עמוד התווך המוסרי של החברה – ואם כבר עוסקים בו אז להכניס סודות, דרמות, בכי ולהוכיח שהם לא כל כך נורמליים – אך אח"כ עבר לי – הרי אנחנו חיים בעולם מעוות שבו השונה הוא ה"נורמלי", הלא אחראי הוא המעניין וכו' – הקנבס המצוייר ע"י תקשורת ואמנות. אמנם צר לי על אנשים שמשוכנעים שזה המצב – אך הרוב מבין את האמת. ומה שנשאר לי זה לשחק ולנתח לפי כללי המשחק האלו. ולא רציתי – כי זה באמת הפריע לי. אמנם אפשר לראות את הסרט גם כמאבקו של היחיד אל הנורמליות – אך לאור לא מעט הבזקי הומור עדין פתאום דמיינתי את הסרט כסרט שחור לבן שנעשה בשנות ארבעים-חמישים – ואז מייד נשביתי בקסמו! זהו סרט רומנטי, על גבול קומדיה רומנטית שנונה אמריקאית, החודר אל הלב, המשדר תמימות אך עם זאת לא פוסטר של טובים-רעים, אלא אנושי לגמרי – והבנתי שיש לפניי יצירה מודרנית שהיא קלאסיקה. קלאסיקה שמעניינת לא מעט אנשים, שמשוכנעים שגם להם יש שריטות נפשיות ושהדרך אל הנורמליות עוברת דרך האהבה. זה מה שעושה את הסרטים הרומנטיים האלו טובים כל כך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Lj5_FhLaaQQ

2012 – The Hunt

מומלץ 2012 – Jagten The Hunt ניצודThomas Vinterberg

 

 

לכאורה, סרט על הטרדה מינית בין מבוגר לילדים. הפעם – הקרבן הוא המבוגר, שחווה עלילת דם שנרקמה נגדו. הוא חף מפשע. בית המשפט משחרר אותו בגלל חוסר הוכחות, אך בקהילה הוא אשם. עד לכדי חרם כללי. בסרט אין כמעט נציגי חוק, אין זעם של נקמה מחלחל, אין גם מלודרמטיות עם לחלוחית בזווית העין. גם אין מוסיקה צובטת נשמה. לא – הכל מתנהל ברוגע, בשקט, בלי כותרות בעיתון או צרחות הסירנות. בלי צעקות קורעות לב ובלי מרדפים עוצרי נשימה. הכל באיפוק סקנדינבי קודר. ואז אתה קולט שהסרט הוא לא על הטרדה מינית. לא – הסרט הוא על אנשים, על עצמנו, על חברות. העלילה מתנהלת בכפר סקנדינבי קטן, שבו כל האנשים מאוד מנומסים, מאוד מסבירי פנים, מתורבתים, משתפים – הייתי כמעט אומר האידאל השמאלני, לאיך שאנשים צריכים לחיות. בשיתוף, בנועם, בשקט, בחברות, בקהילה, בעיירות קטנות (טוב, זה לא בדיוק שמאלנים כבר, אבל ירוקים). ויש כאן חברות עמוקה בין גברים – מפגשים, השתטויות כמו קפיצה בעירום לנהר קפוא, צייד, ערבי שתייה ביחד. ויש כאן עוד משהו ממאפייני העולם המערבי השמאלני – האמונה שהילדים הקטנים לא משקרים. ושהחלש תמיד צודק במה שהוא אומר. גם אם הוא אומר שהחבר שלך הוא פדופיל. וגם אם אח"כ הילד אומר שהוא ממציא את הכל – אז משום מה אנחנו פתאום לא מאמינים לו – זה בסדר מתוק, זה קשה לך, אתה בשלב ההכחשה… ואז כל החברה בבד אחת הופכים להיות חבורה של חיות אכזריות וברבריות ואלימות ומנסות לגרש את החבר הטועה מהשבט… והחבר הטוב ביותר כבר לא מוכן אפילו להקשיב לך. גם כן חבר. גם כן שכנים. גם כן קהילה. אם זאת – אלו אנחנו – אלו אנשים מתורבתים מהעולם המערבי, אנחנו לא רוצים פדופילים ביננו, אנחנו לא מעניין אותנו אם הוא חבר או לא, אנחנו לא מעניין אותנו מה השופטים אמרו, אנחנו מאמינים לילדה קטנה שלא יכולה לשקר, שלא תמציא דבר שכזה. חברים עלק. אך מה שמפחיד עוד יותר – זה כשהגלגל מתהפך ולבסוף מקבלים אותך בחזרה כי כנראה בכל זאת הילדה שיקרה – אז הכל חוזר לקדמותו, כאילו כלום לא קרה – רק אתמול זרקתי אותך בכוח מהמכולת שלי, אך היום אני לוחץ לך יד ומחבק… זה משאיר תחושה של זיוף הקהילה והאנושיות, ניכור של היחסים האנושיים, של מסכות שיורדות ועולות מהר, של כמעט גועל נפש מעורבב עם זעם שקט. הזיוף של היחסים האנושיים והתרבות כמסכה שיש לשים או להוריד בהתאם לצורך – זה אנחנו? הסרט הוא הראי? מי קובע מתי להוריד את המסכות ולאחוז בסכין? מה מבדיל אותנו מהחיות או מהציידים? רק הרובה שאוחזים? והכדור שבקנה והעמידה בצד הנכון של הרובה? סרט מצמרר בעומקו. משחק מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=9Umv4CyxTdg

 

2012 – Cloud Atlas

2012 – Cloud Atlas ענן אטלסTom Tykwer, Andy Wachowski, Lana Wachowski

 

 

זהו סרט אמיץ. יש בו 6 סיפורים. הם מתרחשים בין אמצע המאה התשע עשרה למאה העשרים וארבע. משחקים בהם אותם השחקנים. הסיפורים כביכול מנותקים האחד מן השני הן בזמן הן במקום והן בעלילה – אך בבירור יש קשר ביניהם. הוא חמקמק. עכשיו – אחרי שהצלחתי לבלבל אתכם, אתם מצפים שאכניס קצת סדר והסבר מלומד. מצפה לכם אכזבה. לא אצליח וגם לא אנסה. ניסיתי על עצמי, אך זו משימה אבודה. זה פחות או יותר כמו להסביר את החיים. הרי האחד יסביר בכיוון שהשני ישלול לגמרי בהסברו הוא. הדבר היחיד שניתן לשים כמחנה משותף רוחני בין הסיפורים הוא השאיפה של האנשים לחופש ויהיו כבולים ככל שכבולים בנבכי הזמן וההיסטוריה. נשמע בומבסטי, לא? הסרט, למרות שקשה עד בלתי אפשרי להסביר אותו, ניתן להרבה מאוד פירושים. אך גם הפירושים, לאור היריעה הרחבה והסיפורים הכביכול לא קשורים, גם הפירושים יהיו מאולצים לטעמי. אפשר לדבר על הנושאים – אך מכיוון שכל סיפור הוא סיפור רציני ובעצמו יכול לשמש כסרט עצמאי אם ירחיבו אותו – הרי הדבר יהיה דומה לדבר על שישה סרטים בפוסט אחד – מה שנשמע די כבד ובצדק. אז מה אפשר אם כן לאמר על הסרט? האם אפשר לדבר על תובנות? למשל כמו שנאמר בסרט

למה אתה עושה את זה? הרי זה טיפה באוקיינוס. ומהו אוקיינוס אם לא המון טיפות?

או שעוד תובנה ממנו –

חיים שלנו הם לא שלנו. מלידה עד לקבר אנחנו מוקפים באנשים. החיים שלנו הם שלהם.

אני אבוד. אז אולי זה סרט סתם? נפילה לא מעניינת? לא ולא! זהו סרט גדול! אך נסו להסביר ולמצוא עלילה בספר של פרננדו פסואהספר האי נחת. לעולם לא תצליחו. אך זהו ספר ענק, שאין לו נושא, אין לו מוסר השכל, אין לו עלילה וכל מה שיש בו – אלו מילים המצטלצלות ונערמות על פיסקה ועוד פיסקה, בין דפים ודפים עד שאין שם לא סוף, לא התחלה ומתברר גם לא אמצע אלא אתה ספוג בהוויה אנושית של עצב אין סופי ומאבד את זהותך ביופי הנרקם מסביבך. וגם כאן כל מה שאתה יכול לתפוס זה השובל של רוח האדם העוברת בשזירה עדינה בין סיפור אחד למשנהו. ובכן – מספיק לדבר על הסרט מבלי לאמר עליו מילה. לכו לראות, תשפטו בעצמכם ותתחבטו בינכם לבינכם מה בעצם ראיתם כאן. אני מוכרח להתוודות שגם אחרי צפיה שלישית הוא משאיר אותי במסתורין. בוודאי ארצה לצפות בו עוד פעם בעוד כמה שנים. אפרופו ספרים – מבוסס על ספר מעת דיוויד מיטשל מ-2004. להפוך ספר כזה לסרט באמת דורש אומץ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=hWnAqFyaQ5s

2012 – A Late Quartet

מומלץ 2012 – A Late Quartet כלים שלוביםYaron Zilberman

 

 

מנהאטן ומוסיקה קלאסית. שילוב נהדר ואכן כיף לצפות בסרט ראשון של ירון זילברמן. הסרט נסוב על קוורטט אחרון של בטהובן למיתרים מס' 14 אופוס 31 – יצירה שאומרים ששוברט, לאחר האזנה בו, אמר "אחרי זה, מה נשאר לנו לכתוב?". הוא נכתב ב-1826 ושנה מאוחר יותר בטהובן מת. הסרט מספר על קוורטט למיתרים שפועל כבר 30 שנה, כשלנגן הוויולה (כריסטופר ווקן) מתגלה מחלת פרקינסון. מכיוון שיש לו עוד זמן מוגבל לנגן עד שהמחלה תמנע זאת ממנו, הוא רוצה שקוורטט ייתן הופעה מיוחדת. כאן גם נגן הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) פתאום רוצה להחליף את הכינור הראשון. וכאן מתחילה תסבוכת אנושית בין חברי הלהקה ואפשר להשוותה להצפות פיתחי הביוב בגשם החזק הראשון בחורף הישראלי – הכל צף ומוצף ויש לנו התקוטטות תרבותית נהדרת בדרמה אנושית לצלילי המוסיקה הנהדרת – ולא רק של בטהובן – על נופיה של מנהאטן. הנאה צרופה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NX66lRnNmqs

2013 – White House Down

שווה2013 – White House Down  וושינגטון על הכוונתRoland Emmerich

האח התאום של סרט זה הוא המטרה הבית הלבן אשר יצא גם כן באותה השנה, שגם הוא נסוב סביב התקפה על הבית הלבן והנשיא. כמו האח התאום, גם כאן הסגנון הוא ברוס וויליסי ממת לחיות. אך אם בהמטרה הבית הלבן מדובר במותחן שיש לו מטרות קצת יותר רציניות, הרי כאן הוא בידור לשמו עם קצת פוליטיקה (שגם היא הפכה לבידור בארה"ב), והוא גם מערב ילדה קטנה של הגיבור הראשי שבאה לראות את הבית הלבן בסיור שנותנים במקום, שקורה בדיוק בזמן שמחבלים חודרים לתוכו. מכאן אפשר לדמיין מה קורה כשגם אביה נמצא בבית הלבן, והוא כמובן מנסה להציל את כולם, כולל הנשיא ולגלות מי עומד מאחורי המתקפה. בידור כיפי.

2013 – The East 

שווה2013 – The East  חיים כפוליםZal Batmanglij

המזרח הוא שם של קבוצה מחתרתית, שעוסקת בפעילות חבלה נגד תאגידים. כאשר הטרוריסטים בד"כ עסוקים נגד מדינות, ונגד תרבויות ורעיונות, המחתרת האקטיביסטית בנושאים אקולוגיים בד"כ בוחרת להתעסק נגד מי שהם מאמינים שמנהלים את העולם בפועל – התאגידים הגדולים. כאן בסרט – נגד תאגידי תרופות. התסריטאים של הסרט (הגיבורה הראשית היא גם תסריטאית) בילו מספר חודשים בקבוצות מתנגדות הצריכה, התקיימו ב-0 כסף כשישנו בחוץ, ניזונו משאריות המזון. הקבוצות הנ"ל הם אידאליסטיות, ועל פי התאגידים ומדינות, הם גם מסוכנות ומהוות קרקע פורייה לטרוריזם סביבתי. הסרט נסוב על סוכנת חשאית של ארגון ביון פרטי, החודרת אל הארגון המזרח, ועל מהפך בהשקפת החיים שהיא עוברת, אחרי שנחשפת לאידאולוגיה ואורך חיים שונה. הנושא שווה לגמרי.

2013 – Parkland

שווה2013 – Parkland  פארקלנדPeter Landesman

 

 

השנה היא 1963. ארה"ב. דאלאס. רצח של ג'ון קנדי. המאורע ההיסטורי הזה לא מפסיק לעניין את הציבור האמריקאי, שיש חלקים ממנו גם כיום המאמינים בקונספירציות שונות ומשונות. כמו אצלנו עם רצח רבין. הסרט הזה, שעשוי על פי ספר של ווינסנט בוגליוטי מ-2008 בשם ארבע ימים בנובמבר: התנקשות בנשיא ג'ון פ. קנדי, מספר לנו חתיכת היסטוריה זו לא מפי מספר אובייקטיבי המעביר לנו מידע על מה שקרה, הוא גם לא מעביר לנו את הסיפור מטעם המשפחה, וגם לא מטעם המקורבים, ולא מפי המכובדים. לא, הוא מעביר לנו אותו מנקודת מבטם של אנשים רגילים, כמוני כמוך, בבית החולים פארקלנד, שאליו הובא הנשיא לאחר ההתנקשות. זה חידוש מרענן איך מראים היסטוריה, וכמו כן הוא נותן לנו זוויות מעניינות על מאורעות מימי עבר.

2013 – Olympus has fallen

שווה2013 – Olympus has fallen המטרה הבית הלבןAntoine Fuqua

ב-2013 היו שני סרטים בהם הייתה התקפת טרור על הבית הלבן. שניהם סרטי פעולה שווים. שווים בגלל הנושא. שווים בגלל המודעות שהם מעלים על טרור. שניהם שווים כי הם סרטי מתח בדיוניים הזהרתיים כיפים. זהו אחד מהצד. הבית הלבן מותקף ע"י קבוצה טרוריסטית צפון קוריאנית שחדרו דרך כל הגנות הבית הלבן. ג'ררד באטלר – שומר הראש לשעבר של הנשיא שהודח מתפקידו כשבזמן משמרתו הגברת הראשונה מצאה את מותה, חוזר לבית הלבן ובמו ידיו מצליח להציל את המצב וגם את הנשיא (אהרון אקהארט). סרט כיפי במסורת של סרטי מת לחיות עם ברוס וויליס.