2009 – Lebanon

מומלץ ❽2009 – Lebanon לבנון – Samuel Maoz

 

 

לבנון הוא סרט על מלחמת לבנון. ז"א לא על כל המלחמה, אלא רק קורות טנק אחד עם המשימות שלו בתוך כל הבלגן. לא מדובר פה בגיבורים מצ'ואים המכסחים לערבים את הצורה, אלא על חיילים צעירים, די פוחדים, טועים, מתקנים, מחפשים את דרכם בכל הזוהמה של המלחמה. אין פה התבכיינות לשמה ואין יותר מדי הטפות מוסר – אלא הצגת תמונה. ועל מנת להציג אותה עוד יותר מלחיצה – יש כאן טריק קולנועי מדהים ששמואל מעוז משתמש – הרוב המוחלט של הסרט מתרחש בטנק עצמו. גם מה שמתרחש בחוץ רואים מתוך הצריח דרך משקפות – צריך לראות שמאלה – הצריח מסתובב שמאלה, צריך לראות ימינה, אז יבבת המנועים מזיזה את הצריח ימינה. דחוס ולחוץ בטנק. וחם, חם מאוד. ובוודאי שגם מסריח. אפילו בן אדם אי אפשר לראות בזקיפות קומה – רואים ערבוביה של פנים, גפיים, חלק מגוף. הסגנון הזה מקפיץ את הסרט בלפחות שתי רמות כלפי מעלה. הדחיסות הזאת, הקרבה הזאת, שיתוף הצופה בתוך קלאוסטרופוביה משאיר רושם בל ישוער (הדוגמה האולטימטיבית היא כמובן הצוללת המופתי)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=D-_kE5QD_W4

2011 – Warriors of the Rainbow

שווה ❻2011 – Sai de ke ba lai Warriors of the Rainbow לוחמי הקשת בענן – Te-Sheng Wei

הסרט הוא בעל שני חלקים –  Warriors of the Rainbow: Seediq Bale – Part 1: The Sun Flag Sai de ke · ba lai: Tai yang qi  והחלק השני Warriors of the Rainbow: Seediq Bale – Part 2: The Rainbow Bridge  Sai de ke · ba lai: Cai hong qiao. אמנם ישנה גם גרסה מקוצרת ומאוחדת, המיועדת בעיקר להפצה בין לאומית, אך אני משום מה באופן לא מוסבר צפיתי בשני הסרטים המקוריים והלא מקוצצים. זהו אפוס רחב יריעה וארוך (כחמש שעות על שני חלקיו) על פיסת היסטוריה של טאיוון עם הילידים האבוריגניים שלה, אשר ב-1930 מרדו בכובש היפני באותה התקופה במה שידוע בתור "תקרית מושה", כאשר התוצאה של המרד הייתה ברורה מראש, גם לאבוריגנים. האבוריגנים מהווים כ-2% מאוכלוסיית טאיוון ומדובר על כ-14-30 שבטים שונים של אבוריגנים. הסרט מתמקד בשבט מסוים אחד – סיג'יק (Seediq) שגם הוא מחולק לכמה חמולות מרכזיות. כיום שבט הסיג'יק מונה פחות מ-10,000 אנשים. הפרטים המעטים האלו דליתי מ-וויקיפדיה – אני נוהג לקרוא וקצת להתעמק בעקבות כל סרט, ופעמים לא מעטות אני פותח דלתות לידע שלא חשדתי בקיומו. למשל כמו בסרט הזה. לא אגיד שעכשיו אני שולט בהיסטוריה הטאיוונית, או בתולדות האבוריגנים בטאיוון – אך גם המעט שיש לי עכשיו הוא הרבה יותר מלא כלום שהיה לי לפני כן. הסרט עצמו מעניין את מי שלא שולט בהיסטוריה של טאיוון בעיקר בזכות הצילומים הנהדרים שלו ואווירה ג'ונגלית מהפנטת שהוא יוצר בתיאור החיים האבוריגניים עם חוקים, קצב ומסורת משל עצמם. מי שישרוד עד סוף הסרט, יימצא סיפוק וגמול על סובלנותו (ומי שחושש מאורכם של החלקים המקוריים, מוזמן לנסות את הגרסה המקוצרת)

2011 – The Flowers of War

שווה ❼2011 – Jin líng shí san chai  The Flowers of War  פרחי מלחמה – Yimou Zhang

כיאה לסרטים של ג'אנג יי-מו, גם סרט זה הוא מרהיב וויזואלית וסוחף נרטיבית. כל סרט של ג'אנג  ראוי לצפייה – יש לו חותם ייחודי שמעלה את רף הציפייה מעלה מעלה. הפעם הוא בוחר להתעכב על היסטוריה סינית של מה שידוע כטבח ננג'ינג או האונס של ננג'ינג. ננג'ינג (אז שמה היה ננקינג) הייתה בירת סין אשר נכבשה ע"י היפנים במלחמת סין יפן השנייה ובה צבא אימפריאלי יפני ביצע פשעי מלחמה, טבח אוכלוסייה המוני ואונס נשים המוני ב-1938. המספרים נעים בין 40,000 לבין 300,000 אזרחים סינים שנטבחו וכ-20,000 נשים שנאנסו. הסרט בא בעקבות נובלה של סופרת סינית גלינג יאנג בשם 13 הפרחים של ננג'ינג. ג'אנג יביים סרט נוסף (ונהדר) בעקבות ספרה של יאנג ב-2014 – לשוב הביתה. 13 הפרחים של ננג'ינג מבוססים, על פי וויקיפדיה, בצורה חופשית על יומניה של מיני ווטרין – מסיונרית אמריקאית בסין, אשר הצילה אלפי חיים סיניים שמצאו את מקלטם במיסיון שלה. אמנם קשה לי להאמין שאירועים בתוך הסרט קרו אצל מיני ווטרין, אך אין ספק שהיא הייתה עדה להתרחשויות קשות ועשתה הכל למען עזרת הנזקקים. לאחר שחזרה לארה"ב היא התאבדה לאחר זמן מה – כנראה לא קל היה להמשיך ולחיות עם המטען הכבד שסחבה מננג'ינג. סין העניקה לה לאחר מותה אות הג'ייד הכחול על חלקה בהצלת האנשים של ננג'ינג. ובאשר לסרט – הוא מספר את הסיפור של ננג'ינג דרך סיפורם האישי של מספר תלמידות ומספר זונות אשר מצאו את מקלטם במיסיון קטן. סיפור נוגע ללב המסופר ביד אומן וויזואלי.

2008 – The Children of Huang Shi

שווה ❻2008 – The Children of Huang Shi  ילדיו של הואנג שי – Roger Spottiswoode

 

זהו סרט סיני על תקופה היסטורית של מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) שמתמקד בסיפורו של ג'ורג' הוג. הוג היה הרפתקן בריטי ועיתונאי פרי-לנסר שעבד גם ביפן ועבר לסין במלחמה. הוג נחשב גיבור לאומי בסין – הוא התיידד עם הצד ה"נכון" (באותה תקופה בסין פעלו גם קומוניסטים וגם לאומניים. הוג היה מיודד עם הקומוניסטים), והציל בית יתומים על 60 ילדיו מהמלחמה – הן מאכזריות היפנים והן מגיוס ללחימה ע"י הלאומניים, כאשר הצעיד אותו לאורך 700 קילומטרים הרחק אל הביטחון של אזורי הספר. כמו כל סרט היסטורי גם סרט זה זכה לביקורת על דרמטיזציה ועיוות עובדות – וכך באמת צריך להתייחס לכל סרט היסטורי – כבדהו וחשדהו (במקרה הזה יש החולקים שהוג נכח בטבח ואונס ננקינג – הבירה של סין דאז – ע"י הצבא האימפריאלי היפני – כשהטבח בעצמו מהווה מחלוקת בין היסטוריונים וקבוצות לאומניות של יפן – ההיסטוריונים נוקטים במספרים של 40,000-300,000 קורבנות לאכזריות היפנים ועשרות אלפי נשים סיניות שנאנסו, כאשר היפנים הלאומניים טוענים שמספרים אלו מנופחים) – אך מצד שני, סרטים היסטוריים לא מתיימרים להיות ספרי לימוד, אלא להעביר מסר הבנוי על ההיסטוריה. במקרה הזה, המסר של גבורה ולקיחת אחריות אישית על חיים של אחרים מועבר היטב על רקע המלחמה האכזרית.

2007 – Beaufort

שווה ❻2007 – Beaufort בופור – Joseph Cedar

 

סרט מלחמה קלסטרופובי, מה שהופך אותו לסרט אנטי מלחמתי. ימים אחרונים של מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל בנסיגה ובופור, המעוז האחרון הנמצא במצודה צלבנית קדומה באזור נבטיה, המכונה בערבית קלת-אל-שקיף, והנקראת בופור כי הצלבנים הצרפתיים כינו אותה מצודה יפה – beau fort  – בופור עומד להתפנות, כאשר האויב מזנב בצה"ל. צריך באמת משמעת עמוקה ואופי חזק ע"מ לא להתפתות להמשיך בלחימה ומרדפים אלא להוציא אל הפועל את הנסיגה לאחר 19 שנה של לחימה. בזמנו היה רעש סביב העובדה שכמה מהשחקנים בסרט לא שירתו בצה"ל. אני לא מתרגש מזה – זה כמו לתקוף את הדובר במקום להתייחס לדברו. ודברו בסרט הזה חזק.

1980 – Kagemusha

מומלץ ❿1980 – Kagemusha  קאגמושה – Akira Kurasawa

יפן. סוף עידן הסונגוקו – תקופה בה יפן היא מפורזת ומחולקת בין פאודלים חזקים יותר או פחות, יפן לקראת האיחוד האלים, לקראת תקופת אדו. טקדה שינגן הוא פאודל מאוד נחשב ומכובד בתקופה זו. הוא ידוע הן כאחד שיש לכבד ולפחד ממנו מבחינה צבאית, אך גם לסמוך עליו בתקופת שלום. על דגלונים צבאיים של שבט טקדה חקוקות המילים פו-רין-קה-זאן שהם רוח-יער-אש-הר – קיצור של ציטוט מאמנות המלחמה של סון טצו

מהיר כרוח, שקט כיער, פראי כאש, איתן כהר

טדקה הוא הכוח הבולם לפאודל אחר – אודה נובונגה, פאודל המעוניין לכבוש ולאחד את יפן. והוא אכן גם יעשה זאת, בסוימו את התקופה הסוערת הזו.  הוא יעשה את זה ביחד עם פאודלים נוספים –  טוקוגאווה יאסו ו-טויוטומי הידיושי שהיה פאודל מישני של אודה והעריץ אותו. שירה מינימליסטית יפנית (בת שלוש שורות) מתארת את אודה, הידיושי ו-טוקוגאווה כך (באותו הסדר)

אם הקוקיה לא שרה, הרוג אותה

אם הקוקיה לא שרה, שכנע אותה

אם הקוקיה לא שרה, חכה לה

התיאור של הפאודלים הוא כזה, מכיוון שאודה היה ידוע כמהיר מעשה ומיליטנטי, והיה הרוח החיה באיחוד יפן, הידיושי היה ידוע כממשיכו של אודה בבניית כמה מסמלי יפן והשכנת שלום, וטוקוגאווה זכה לשלוט על יפן המאוחדת והקים את שלטון השוגון שבט הטוקוגאווה ששלט ביפן עד למאה התשע עשרה.

נגד האנשים האלו נלחם פאודל טדקה בהצלחה לא מבוטלת. כאשר טדקה מת, בנו קטצויורי טדקה תפס שילטון בשבט הטדקה והמשיך ביריבויות נגד אודה
וטוקוגאווה עם הצלחות לרוב. המהפך היה במה שידוע בתור קרב נגשינו ב-1575, בה אודה ו-טוקוגאווה הביסו את טדקה. קטצויורי טדקה עדיין המשיך במאבקו, אך הוא נחלש לגמרי לאחר קרב נגשינו, ולאחר מספר שנים, בהמשך להפסדים בקרבות נוספים, ביצע עם משפחתו אקט של חרקירי, וכך פסקה השרשרת המפוארת של בית טדקה.

קרב נגשינו היה ייחודי. טדקה צר על טירה מסויימת עם כ-15,000 לוחמים. אודה וטוקוגאווה באו לעזרת הטירה עם צבא של 38,000 לוחמים. טדקה פנה לקרב איתם עם 12,000 לוחמים (בהשאירו 3,000 על המשך מצור הטירה). טדקה שינגן היה ידוע ב-24 הגנרלים שלו וחיל הפרשים שהיה מכניס מורא לאויביו. הוא הוריש את אלו לבנו. אך אודו היה פאודל עם הרבה השראה גם כן. היה לו כ-3,000 כלי ירייה. כלי ירייה הוצגו ליפן לראשונה ע"י הפורטוגזים ב-1543. יפנים יצרו דגם משלהם – טנגשימה. זהו למעשה אב-טיפוס מגושם של הרובה – כלי נשק שהחזיקו ביד, היה לוקח הרבה זמן להטעין אותו (בזמן הטעינה קשת מיומן היה משלח 15 חיצים), היה יורה ירייה אחת, לא ממש מדוייקת (קשתים מיומנים היו מאוד מדוייקים), טווח הפגיעה היה עד 100 מטר (לקשתים היה טווח ארוך בהרבה) שבמרחק כזה גם לא היה תמיד מצליח לחדור את השריון של הלוחמים. היה לטנגשימה ייתרון אחד על הקשת – הוא לא היה צריך לוחם מיומן שהתברך בכוח פיזי ואימונים רבים – גם איכר עם הדרכה קצרה היה יכול לירות. אפילו טדקה שינגן האב – זה שהקים את כוח הפרשים הטוב באיזור, ראה בטנגשימה כלי מלחמה שהולך לשנות את שדה הקרב. וכאן, יריבו אודה הצליח בזה. הוא בנה גדרות מסביב לכוח שהפעיל את טנגשימה – גדרות ששימשו כמכשול לפרשים, לכידונים, לכח הרגלים, והכניס שיטה חדשה של יריות במטחים. כאשר קודם לכן כל אחד פשוט היה יורה כשיכל ואח"כ היה מנקה ומטעין את כלי הירייה, הרי אודה רקח טכניקה חדשה של שלוש שורות – שורה ראשונה יורה בבת אחת, עוברת לאחור ומטעינה, שורה שנייה מתקדמת ויורה גם היא במטח אחד, ועוברת לאחור ומטעינה, שורה שלישית עושה אותו הדבר, והשורה הראשונה עוד הפעם מתקדמת להיות ראשונה כאשר היא כבר הטעינה. זה יוצר אפקט של אש כמעט בלתי פוסקת עם אפקט פגיעה הרבה יותר קטלני מאשר אש לא מסודרת. החיילים של אודה נתנו לחיל הפרשים להתקרב לכ-50 מטרים והיו יורים. כך נהרגו כ-10,000 חיילים של טדקה, וכך קרב אחד שינה איך שהקרבות הבאים ביפן ייראו.

ההקדמה הארוכה הזו, שרוב פרטייה נדלו מ-וויקיפדיה – באה לשים את התפאורה ההיסטורית הראויה לקגמושה של קורוסאווה. קגמושה – שבמתירגום מילולי זה תרמית פוליטית – עוקבת אחר טדקה שינגן בשלהי דרכו, ועד לתבוסה עקובה מדם של בנו בקרב נגשינו. הסיפור מערב גם דמות נוספת – הכפיל של טדקה שינגן, שהפאודל המכובד היה סבור שצריך שיהיה למיקרה שימות, ושיוביל את יריביו שולל בחושבם שהוא עוד חי, וזה ייתן זמן לבנו להתארגן. קגמושה. הסרט הזה הוא עוד אפוס היסטורי רחב על סמוראים, מעין הקדמה לראן המופתי, אך הוא מופת בפני עצמו. לאחר כס הדמים קורוסאווה היה שבוי בקונספציות של שקספיר בימי הביניים של יפן – אך עד שהוא יביא את זה למימוש במלך ליר (ראן), הוא עושה את קגמושה. לקח לו המון זמן למצוא את התקציב לסרט – הוא היה לא אהוד ביפן מאמצע שנות השישים, עשה ניסיון התאבדות לא מוצלח, ורק הזמנה של הרוסים לעשות את דרסו אוסלה הנפלא הצילה במשהו את יוקרתו. אך גם לאחר הצלחת הסרט לא היה לו עדיין קל לגייס כספים (רק מאוחר יותר פרנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס יעזרו למצוא משקיעים אמריקאיים לסרטו). בינתיים קגמושה התבשל לו במוחו הקודח במשך עשור, והוא עבד על הסרט בעזרת תמונות שהוא צייר. קורוסאווה החל את הקריירה שלו כאמן בתור צייר דווקא, ועבר לסרטים מאוחר יותר. זה לא ייחודי לקגמושה – כך הוא עשה עם לא מעט סרטים, כאשר היה מעצב את פלטת הצבעים בהם רצה לראות את הסרט, את הדמויות והסצנות. כך כל הסרטים שלו יצאו אסטטיים וגרפיים – מה שמקבל הרבה תנופה וויזואלית בסצנות הקרבות שהן נהדרות, סוחפות ומשאירות אותך פעור פה – הפורנוגרפיה של אכזריות ומוות לובשות גלימה אסטטית רבת יופי אצל קורוסאווה. וכך הוא גם מכניס אלמנט דימיוני לתוך דרמה היסטורית – את הקגמושה בעצמו.

ולמה צריכים אותו בכלל, את הקגמושה? למה לא לצלם סתם סרט היסטורי מבלי להכניס אלמנט בדוי וזהו? כנראה שקורוסאווה היה עסוק בשאלה, כמו לא מעטים אחרים – למה האדם יבחר לצאת למלחמה, למות, להילחם כל חייו ולמות עם חיוך על שפתיו עבור תהילת מלכו, אדונו, מדינתו? מה יש באדם שאפשר להפעיל בצורה כה בוטה כך שיוותר על היקר מכל הקיים – חירותו וחייו? האם מדובר בכך שכמה שהאדם פחות משכיל, פחות עצמאי ופחות עשיר, אז ניתן לשחק בו יותר והוא יחפש את האדון וישמח בשמחתו ויהיה גאה בתהילתו? זו טענה טעונה, עם קונוטציות פוליטיות ואידאולוגיות, ויהיו רבים שיגנו על הטענה בלהט ושצף וברק בעיניים. היא גם עושה שכל כמו שאומרים, ואפשר להביא דוגמאות היסטוריות לכך שהטענה נכונה. אך קורוסאווה משום מה לא חרט את הטענה הזו על דיגלו. עבור נושא מרכזי לאורך הסרט, הוא מוצא טענה בסיסית יותר – תן לאדם (משכיל או לא, עשיר או לא, עצמאי או נזקק) אמונה ואתה מאחד אותם. נושא האמונה עצמו לא חייב להיות קיים (ראה דתות שונות), נושא האמונה גם לא חייב להיות נכון, הוא גם יכול להיות שיקרי לגמרי – כמו הקגמושה שלנו – אך אם יאמינו, יאמינו באמת – אז יזיזו הרים וגבהות. אז אפילו השקר יכול להאמין שהוא האמת – וכך גם הקגמושה שלנו נדבק בשאיפה לשרת את השבט. זה לא משנה במה מאמינים, זה לא משנה אם מה שמאמינים בו הוא אמיתי – העיקר שהמאמינים מאמינים שזה כך, ואז האמונה מדבקת .

אני תוהה אם קורוסאווה כאן מביע עמדה בעד האמונה, או נגדה ככוח ההרס הגדול של תוצר הטיפשות האנושית.

 יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NIw1obsIPyw

1969 – Liberation

שווה ❼1969 – Osvobozhdenie  Liberation – Yuriy Ozerov

אפוס קולנועי רוסי בסגנון דוקומנטרי-דרמטי ב-5 חלקים. כל חלק מביא סיפור של מערכה שונה במאבק הרוסים נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה החל מ-1943 עם קרב הטאנקים הגדול ביותר ליד קורסק ועד למערכה על ברלין. הסגנון הוא מאוד מעניין – הסיפור והעלילה מלווים בכאילו צילומים דוקומנטריים בשחור לבן, לעומת העלילה שצולמה בצבע, מה שמקנה אוטנטיות עמוקה. אחד מהדברים הזכורים הם הסיפור סביב בנו של סטאלין שהיה שבוי בידי הגרמנים. כשהייתה הצעה להחליף אותו בפילד-מארשל פאולוס הגרמני, סטאלין אמר שהוא לא מחליף חייל פשוט בפילד-מארשל. יש לא מעט דברים קטנים כגדולים כאלו בסרט שמשאירים רושם עז. זהי יצירה מרשימה שמפתיעה בדיוקה ההיסטורי. הדרך של העשייה לא פחות מעניינת מהסרט עצמו – עד אמצע שנות השישים מלחמת העולם השנייה הוצגה בסרטים במערב כנצחון המערב על הנאצים – מה שכמובן עיצבן לגמרי את הרוסים. ברז'נייב בעצמו נתן ברכה ליצור סרט רוסי שיראה את התרומה המשמעותית של הרוסים בנצחון על הנאצים, וכך לסרט לא היה חסר שום תקציב ושום עזרה. כמובן שזה גם נתן כיוון פוליטי ברור עם פרופוגנדה והאדרת מיטוס המלחמה וההקרבה האישית, ואף החזיר את דמותו של סטאלין מנפטאלין בו היה מאוחסן מאז ימי חרושצ'וב – לסדר היום באור חיובי והחזרת עטרה ליושנה של שמש העמים. זה עשה שני דברים לסרט – הראייה האידאולוגית של ניצחון הרוסים עיוותו במעט את האובייקטיביות, הנכונות ההיסטורית לפעמים ספגה אי דיוקים (גם המשפט המפורסם של סטאלין על בנו כנראה לא התרחש במציאות – לדברי נכדתו של סטאלין), חלקים שלמים של מלחמה בה הרוסים ספגו מהלומות וכשלונות לא נכנסו לסרט, וכדו'. אך מצד שני הסרט מאוד מדוייק לגבי הפן ההיסטורי הרוסי של המלחמה בכל המישורים ועד לסצנות הקרבות הנהדרות, וההשקעה האדירה בהכנות הסרט ניכרת בהיקף הצגת המלחמה. במערב יצאה גם גירסה מקוצרת לסרט באורך שעתיים בשם  The great Battle . הפוסט הזה מתייחס לגירסה המקורית של 7.5 שעות. שווה בהחלט.

2008 – The Hurt Locker

שווה ❼2008 – The Hurt Locker מטען הכאב – Kathryn Bigelow

 

מטען הכאב הוא סרט על אמריקאים במלחמת עירק. ליתר דיוק על קבוצת מפרקי הפצצות העובדת בעירק. יש ציטוט בסרט:

מלחמה היא סם.

והיא אכן סם לגיבור הראשי של הסרט השוקד בחום אימים בחליפת מגן כבדה לאור שמש יוקדת עם סכנה של צלפים – השוקד על פירוק הפצצה. ואח"כ על פירוק הפצצה הבאה. וכך הלאה, תחת לחץ ופחד. זה הופך להיות ל-ג'וב. למקצוע. ואח"כ כבר לסם. כשהגיבור חוזר הביתה למשפחתו, הוא לא מוצא את עצמו בחיי אזרחות כשהוא כמו כל אחד אחר, ומשתעמם. הוא חוזר ליחידתו באהבה וגאווה, כמו מת לברוח מחיים רגילים ואלמוניים אל עין הסערה בה הוא הטוב ביותר והגיבור המוערך. קתרין ביגלואו עשתה את הסרט ברובו בירדן ע"מ ליצור תנאים אוטנתיים. הסרט צולם לעיתים תחת חום של 49 מעלות עם ניצבים מבין הפליטים העירקיים. הסבל שרואים על פני השחקנים הוא כנראה אמיתי מתנאי הסביבה הכה זרים להם. היא גם סיפרה על המפגש הבין תרבותי עם כל הדעות הקדומות של האמריקאים על האיזור. לאחר שהסרט התפרסם, הוא זכה לביקורות מצד יוצאי מלחמת עירק. הם טענו – כל אחד בתחומו – עד כמה הסרט לא מדוייק לגבי מה שהיה במלחמה – החל מפרטים טכניים של מדים דרך חוסר דיוק ואף חוסר הבנה איך הדברים מתבצעים בצבא ובמלחמה, ובמיוחד במלחמה הזאת. לאור כך שהסרט זכה לביקורות נלהבות של המבקרים והאינטלגנציה האמריקאית – זה למעשה מראה עד כמה הם לא מכירים את הדברים האמיתיים, את האיזור, את הסיכסוכים ואת האופן ההתמודדות הצבאית. סרט חזק, המנסה להתמודד עם המצב ועם המפגש התרבותי.

2009 – Inglourious Basterds

מומלץ ❽2009 – Inglourious Basterds  ממזרים חסרי כבוד – Quentin Tarantino

 

קודם כל זהו סרט טוב. זהו סרט של קוונטין טרנטינו – אני חושב שרוב הסרטים שלו טובים, אך אני מתקשה לאהוב אותם. אולי כי הם מטפלים בנושאים שאני לא מחבב במיוחד – אלימות ופשע. אך כאן הנושא הוא משהו מיוחד – יהודים שמחסלים נאצים. כן – זה באמת משהו שעוד לא ראינו. ומסופר במגע של אמן עם התפתחות דינמית לאורך הסרט, ויכולת לספר את הסיפור כמו שצריך. משחק מצויין של כריסטוף וולץ. וגם של גיבורות הסרט. לטעמי כך סרט טוב צריך להיראות ולהיות מסופר. פשוט מקסים.

לדעתי מה שמנע ממנו להיות סרט ענק זהו המשחק של בראד פיט – טוב, אני משווה עם המשחק שלו ב-סנאץ' – שם הוא שיחק צועני באופן כה משכנע – אך כאן – הוא אמור לשחק אמריקאי יהודי – מרגישים שהוא משחק את האמריקאי, אך לא היהודי. משום מה זה יצר אצלי תחושה של פיספוס חמקמק. עם זאת – זהו סרט מבדר וטוב. הדמויות מפותחות יותר מהחיים. הצילומים והצבעים הנהדרים בו צבוע הסרט משאירים תחושה של אפוס. זהו בידור משובח.

2008 – Waltz with Bashir

מומלץ ❽2008 – Waltz with Bashir ואלס עם באשיר – ארי פולמן 

סרט אנימציה דוקומנטרי כביכול, מניפסט אשמה נגד ישראל בסברה ושתילה, סרט נפלא וויזואלית, המביא דילמה מוסרית

וואו. זהו חזיון מדהים. ארי פורמן עשה סרט דוקומנטרי באנימציה. והאנימציה כאן מעולה. כמו גם הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על מלחמת לבנון שמבוסס על רעיונות עם החברים של ארי פולמן לנשק. כן, זהו גם סרט אוטוביוגרפי. בגלל האנימציה, הוא אולי לא נתפס כך, אך הוא כזה. והפן הוויזואלי מצד אחד מרחיקים אותו מלהיות דוקומנטרי, אך מצד שני זה עושה עבודה מאוד מתוכחמת של להביא את הביקורת לכביכול סרט דרמה, אך הוא דוקומנטרי. ארי פולמן עשה כאן עבודה נהדרת של לשים על השולחן את טבח סברה ושתילה בפעם הראשונה בסרט באורך מלא. אך… כן, הוא דוקומנטרי, לא? וכך הסרט זכה להערכה גדולה בחוץ לארץ, וכך תרם בין אם הוא רוצה ובין אם לא לניכור והדרת מדינת ישראל, ומזין את האנטי-שמיות המודרנית. מכיוון שזהו סרט דוקומנטרי, קשה להאשים את ארי פולמן בחד צדדיות של תיאור המעשה – הרי התיעוד כאן הוא של ראיונות חבריו לנשק וזיכרונותיו הוא בעצמו. כך שמטבע הדברים, זה אמור להיות לא אובייקטיבי. אך ארי פולמן בוחר נסיעה דוהרת ברחוב חד-סיטרי של סיטואציה מאוד מורכבת. מה שחלק מהציבור הישראלי חש הוא שזה סרט שמאלני. למעשה, כשצפיתי בו, הייתה לי תחושת דז'ה-וו של סרטים אמריקאים על מלחמת ווייטנאם – סרטים שביקרו את ארה"ב. לא שלא צריך לבקר – אך זה למעשה מקבע את הגדרת הסרט – זהו סרט שמאלני עם ביקורת נוקבת נגד מדינת ישראל, עם סימון המטרה של האשם בטבח – ישראל, כל זה במלבוש של סרט דוקומנטרי, עם טכניקת אנימציה מדהימה.

ועכשיו לעצם האצבע המאשימה – בבסיס ההאשמה נמצאת תיזה, שהאשם העיקרי באירועי זוועה הוא מי שיכל היה למנוע אותם, אך לא עשה זאת. זאת אכן תזה מוסרית ממדרגה ראשונה. מה שדרך אגב מסתתר מאחוריה, זאת התנשאות מוסרית וצדקנית מסוימת – התזה לא מוחקת את האשמה מידי הרוצחים, או ממשלחיהם, או מהמלבים את הסכסוך – אך טוענת שצד שלישי שיכל היה למנוע ולא עשה – אשמתו גדולה יותר. ז"א יש פה אצבע אל עבר המבוגר האחראי – ובקוטביות של אין ברירה צריך להכיר במעורבים הישירים בסכסוך כילדים קטנים. ומכיוון שזו לא סיטואציה משפחתית אלא מעשי זוועות במלחמה – הרי זה לא ילדים, אלא ברברים. וכאן טמונה ההתנשאות המוסרית – אם ישראל היא המבוגר האחראי – אזי הפלנגות והפלשתינים – הם ברברים. כאן צריך להזכיר – אנחנו נלחמנו נגדם, ז"א זו הייתה מלחמת הנאורים מול הברברים. ובמלחמה מהסוג הזה אנחנו מצפים למעשי ברבריות מצד הברברים. זה פועל יוצא של התנשאות המוסרית – ז"א שבסופו של דבר, אם הולכים עם התזה, אזי אפשר להצדיק את המבוגר האחראי בטענה שברברי הוא ברברי. הבעיה השנייה בטענה מוסרית זו היא שהמבוגר האחראי הוא כולנו – זה המערב הנאור העומד בצד כשיש רצח עם ברואנדה, זה כוחות הברית שלא הפציצו את משרפות המוות הגרמניות גם כשידעו מה קורה שם, זה גם אירופה של ימינו המשחקת משחק של בת יענה כאשר האיסלמיזציה של אירופה זה מתחיל להיות עניין של זמן. ז"א אם הטענה המוסרית של המבוגר האחראי היא נכונה – אזי כל האנושות אשמה. באופן זה או אחר, כלפי זוועה או אווילה או אי-צדק או רעה זו או אחרת. אזי אם להטיף מוסרית – אז כלפי כולם. וכך יוצא שהביקורת של המבוגר האחראי היא סה"כ גלגול של   הטפה תאולוגית חסרת בסיס במציאות (שהיא כידוע יחסית, ולא אבסולוטית).

אך בזה נבדל השמאל הרדיקלי – הוא לא רואה את כולם, הוא לא רואה את עצמו. הוא רואה את מדינת ישראל השנואה, היהוד המודרני – היהוד שכמה קל היה להזדהות איתו מוסרית כששרפו אותו באושוויץ, וכמה מעצבן שהוא התחיל לירות בחזרה, אפילו במלחמת אור וחושך נגד הברברים. תחיית האנטישמיות המודרנית. (ד"א גם מבחן המידתיות שארצות העולם כה רוצות לבחון בה את מעשי ישראל, ושגם משפטנים בארץ כמו  ברק שמו אותו כאור לחוקים,  המבחן הזה ברגע שמדובר ב-ברברים עצמם הוא פתאום לא תופס, ולבטח לא כשמדובר בהם עצמם – ז"א מבחן המידתיות זו צביעות מוסרית ממדרגה ראשונה).

תודה לסרט הזה שהציף את השאלה הכבדה של מוסריות, אני רק מצטער שהוא משמש כיום כנשק נגדנו.  עם כמה שאני לא מסכים עם הביקורת שהסרט מנסה להציג, זה לא מפריע לי להלל אותו – זהו סרט ברמה גבוהה מאוד.